פסק-דין בתיק תא"מ 33996-03-11

1.      בפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 9/7/10 לרכב המבוטח על-ידי התובעת מרכב שהיה בבעלות הנתבע-1 (להלן: " הנתבע" ו- " רכב הנתבע" בהתאמה), בעת הרלבנטית לתאונה.

2.      הדיון בתיק נערך ביום 25/10/12, לאחר הדיון ביקש הנתבע שלא היה מיוצג, להגיש סיכומים בכתב. אפשרתי לנתבע הגשת סיכומים כאלה בתוך 5 ימים ואפשרתי לתובעת להשיב לסיכומי הנתבע בתוך 5 ימים לאחר מכן. סיכומי הנתבע הוגשו במועד ואולם עד לעת הזו לא הוגשו סיכומי התובעת. עיון בתיק בית המשפט מעלה, כי החלטת בית המשפט נשלחה לתובעת ומשלא הוגשו הסיכומים עד כה, אין לי אלא להניח, כי התובעת ויתרה על זכותה להוסיף על הסיכומים שהושמעו מטעמה בדיון. משכך, איני רואה לעכב עוד את מתן פסק הדין.

3.      כתב התביעה הוגש מלכתחילה גם נגד הנתבעת-2, אך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב לא היה מבוטח בעת התאונה על ידי הנתבעת 2, ולכן דין התביעה נגדה להמחק בלא צו להוצאות.

4.      מטעם התובעת העידו נהג הרכב המבוטח, ועד ראיה שישב לצידו, שניהם תארו את מהלך התאונה. לדבריהם עצרו ברמזור שבו דלק אור אדום ולאחר שהתחלף האור, פנו שמאלה באור ירוק, ואלו נהג רכב הנתבע חצה את הצומת באור אדום פגע ברכבם, עצר לפרק זמן קצר ומייד המשיך בנסיעה. שניהם תיארו, כי לוחית הזיהוי של הרכב של הנתבע 1 נפלה, סמוך לאחר התאונה ולכן אין ספק בזיהוי רכבו של הנתבע-1, כרכב שהיה מעורב בתאונה.

5.      הנתבע 1, לא חלק על כך שהרכב היה רשום על שמו במשרד הרישוי בעת הארוע, אך טען כי הרכב לא היה ברשותו ולא היה בחזקתו בתאריך המתואר בכתב התביעה. לטענת הנתבע, קודם לתאונה, ביום 15/12/09, ערך זכרון דברים בנוגע למכירת שני כלי רכב שהיו בבעלותו, והרכב הרלוונטי לתאונה הוא אחד מהם. זכרון הדברים נערך מול אזרח תאילנדי שהנתבע מסר את מספר הדרכון שלו ואף הציג צילום של הדרכון. הנתבע הוסיף, כי בגין כלי הרכב היה אמור לקבל סך של 61,000 ש"ח בתשלומים, ועד חודש 2/2010 שולם לו סך של 12,000 וכל השאר לא שולם.

6.      לטענת הנתבע בחודשים שלאחר מכן הבטיח הקונה לעמוד בתשלומים ולהשלים את החוב אך לא עמד בכך, לפיכך ערך חיפושים אחר כלי הרכב ובסוף חודש אוגוסט 2010 קיבל חזרה את כלי הרכב לחזקתו. דהיינו, לטענת הנתבע בין 12/09 ועד ל- 8/10 כלי הרכב לא היה בחזקתו או בשליטתו ומשכך לא ניתן לייחס לו כל אחריות לתאונה.

7.       הנתבע צרף לכתב הגנתו את זכרון הדברים שנערך עם האזרח התאילנדי וצילום דרכון של אותו אזרח. זכרון הדברים שהוצג נערך בכתב יד, בשפה העברית, וחתומים עליו לכאורה, הנתבע והקונה.  

8.      הנתבע הוסיף, כי במהלך פרק הזמן שהרכב לא היה בחזקתו צבר הרכב דו"חות משטרה ודו"חות חניה בעיריות וצרף לכתב ההגנה תצהיר שהגיש לגורמים הרלוונטיים במטרה להסב את הדו"חות. יחד עם זאת, לא הוצגה כל ראיה כי הדו"חות אכן הוסבו ובסיכומיו בבית המשפט אמר הנתבע דברים והיפוכם בעניין זה: " אני מתדיין מול בית המשפט לתעבורה בעניין הזה... בית המשפט הסב את הדו"חות וגם העירייה פטרה אותי" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 32 ואילך), ככל שבית המשפט והעירייה פטרו את הנתבע הרי מדוע הוא עדיין מתדיין?

9.      בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע, כי הותיר את הרכב על שמו על מנת להבטיח את התשלום וסיפר, כי הכיר את התאילנדי שקנה את הרכב וסבר כי זה יעשה לרכב ביטוח באמצעות המעביד שלו. יצויין, כי הנתבע ציין שאחיו היה מעורב בהחזרת כלי הרכב, אולם אחיו לא הובא לעדות ואף המעביד של התאילנדי לא הובא לעדות ולו על מנת לאשש את עצם קיומו של התאילנדי, השימוש שעשה בכלי הרכב והעלמותו לאחר מכן.  

דיון והכרעה

10.  מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנתבע למהלכה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי. 

11.  אקדים ואציין, כי מצאתי את עדות עדי התובעת מהימנה וגם אם נפלו אי התאמות קלות בין דברי העדים, גרעין עדותם אמת ושוכנעתי בנכונות גרסתם. בהסתמך על עדותם ניתן לקבוע, כי האחריות לתאונה ולמצער האחריות המכרעת מוטלת על רכב הנתבע, שעה שרכב התובעת חצה את הצומת באור ירוק, ואלו נהג רכב הנתבע חצה את הצומת באור אדום, ככל הנראה תוך כדי נסיון "לגנוב" את הרמזור, שכן עדי התובעת תארו כי עצרו ברמזור והחלו נסיעה לאחר שהתחלף האור האדום לירוק.

12.  יחד עם זאת, אני רואה לייחס לנהג התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 15%, שכן לפי עדותו שלו מדובר בתאונה שארעה בצומת, כשהוא נכנס לצומת מעצירה מלאה, לאחר שהתחלף האור ברמזור וחובתו הייתה לוודא כי הצומת פנויה טרם כניסה אליה. הלכה פסוקה היא, כי אור ירוק בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות ועל חובת הזהירות כאשר נכנס לצומת אפילו בכיוון נסיעתו אור ירוק, ואף מחויב להמנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 כי לא יכנס נוהג רב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור (לרבות רמזור) מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור.

13.  כאמור, אין די בכך שהתובעת הוכיחה את מתווה התאונה, ומוטל עליה הנטל גם להוכיח את אחריותו של הנתבע. בכתב התביעה, ייחסה התובעת לנתבע אחריות מכוח היותו מחזיק, נהג או בעלים של הרכב הפוגע בתאונה. נדמה שלא ניתן לחלוק שאין די באמירה כללית מסוג זה ויש לבחון את הקשר בין הנתבע לבין הרכב, ולקבוע האם סוג הקשר שהוכח מקים לו אחריות לתאונה מכוח מקור חוקי כלשהו.

14.  אקדים ואקבע, כי לא הוכח, שהנתבע נהג הרכב בו ארעה התאונה. שמעתי את עדות הנתבע, עיינתי במסמכים שצרף, ואני קובעת כי עלה בידי הנתבע להוכיח, כי בשעת התאונה הרכב לא היה בחזקתו, שכן סמוך לפני כן, העביר את החזקה (להבדיל מן הבעלות) ברכב לקונה המיועד מכוח ההסכם שנעשה ביניהם.

15.  על אף האמור, אני קובעת כי הבעלות ברכב נותרה בידו של הנתבע. אין בידי לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו, כי גם הבעלות על הרכב לא הייתה בידו. מתוך זכרון הדברים, כמו גם דבריו של הנתבע, עולה בבירור, כי כוונת הצדדים הייתה שהבעלות נותרת בידי הנתבע, עד לסיום התשלומים בעבור הרכב. עובדה היא, כי משלא עמד הקונה בתשלומים, כל שהיה צריך הנתבע הוא לתפוס את הרכב ולהחזיר אותו לחזקתו, שכן הרכב היה ונותר כל אותה תקופה בבעלותו.

16.  סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר בסעיף 1 כבעל של רכב - כ" בעל הרשום ברשיון הרכב", גם אם כטענת הנתבע הרישום אינו מכריע לעניין הבעלות הקניינית בכלי הרכב, בענייננו, הנתבע עצמו העיד שהותיר בכוונת מכוון את הרישום והבעלות בידו על מנת להבטיח שיקבל את מלוא התשלום בעבור הרכב. כך עולה, כאמור, גם מזכרון הדברים שנחתם בין הנתבע לבין הקונה, על פיו רק לאחר סיום מלוא התשלומים יועבר הרכב על שם הקונה.  גם בתצהיר שצרף הנתבע לכתב ההגנה אותו הגיש גם לעירייה ולמשטרה טען רק, כי החזקה ברכב לא הייתה בידו (סע' 6 לתצהיר) ולא העלה טענה לפיה לא היה הבעלים של הרכב במועדים הרלוונטיים. למותר לציין, כי מטרת הרישום במשרד הרישוי היא להביא לזיהוי של הגורם האחראי לרכב, ומשבחר הנתבע למכור את הרכב בדרך זו ולהותיר את הבעלות בידו, נטל סיכון ברור כי כל החבויות בגין הרכב יופנו כלפיו.

17.  משכך, השאלה העומדת לדיון בתיק, עיקרה בקיום עילת תביעה או יריבות בין התובעת לבין הנתבע - בעליו של הרכב, שעה שהרכב בעת הרלוונטית לא היה בחזקתו מכוח הסכם והעוולה בוצעה על ידי נהג הרכב שזהותו לא ידועה, אף כי ידועה זהות המחזיק ברכב באותה תקופה.

18.   בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.